על בית מרכזים ושריפות אחרות 

השריפה בבית מרכזים בתל-אביב הפכה בעלי עסקים רבים לחסרי תעסוקה ואובדי עצות. עסק פעיל ומתפקד, מלאי עסקי ורכוש הפכו לעפר ואפר בין לילה. הערכות צוותי הכיבוי צפו כי חלק או חלקים נוספים של המבנה יתמוטטו בשל השריפה ובכל מקרה ייאלצו ככל הנראה להרוס קטעים נוספים ממנו בשל הסכנה.

בכך כך נראה יצורפו עשרות עסקים נוספים לרשימת נפגעי האסון ורבים מהם כבר החלו מתכוננים להליכים המייגעים שלפניהם, ופונים למומחים מתאימים ולייעוץ משפטי.

על בעלי עסקים שהופיעו בבוקר האירוע במקום כדי לראות מה אירע לבתי העסק נאסרה הכניסה. זמן קצר לאחר מכן הורחקו לחלוטין מהמקום לאחר שענן שנחשד כמכיל חומרים רעילים התפשט לחלל האוויר. לאותם בעלי עסקים נכונה עתה מסכת ארוכה של התדיינויות עם חברות הביטוח ובמקרים רבים גם במסדרונות בתי-המשפט. אז ממי ניתן לקבל פיצוי על הנזקים האדירים?

האחריות האוטומטית

בראש ובראשונה קובע החוק חזקה לפיה מחזיק של מקרקעין מהם פרצה האש הינו אחראי לפריצת האש ולהתפשטותה. לעניין זה קובעת לשון החוק (סעיף 39 לפקודת הנזיקין) כי, "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה". מכאן שאחריות כמעט אוטומטית מיוחסת למחזיק הנכס ממנו פרצה האש.

הסיבה ההיסטורית להעברת נטל ההוכחה להעדר התרשלות על מבעיר האש נעוצה בתקופת העבר בה היו בנויים הבתים מחומר דליק וסמוכים זה לזה. אי לכך הוטלה חובה מיוחדת להישמר מפני התפשטות האש אל אדמת השכן, ובהתאם לכך גם נקבעה זהות הנושא בנטל ההוכחה.

החוק דן גם באופן כללי בהעברת נטל הראיה אל נתבע שהנזק נגרם על-ידי נכס שבשליטתו. לעניין זה קובע החוק (סעיף 41 לפקודת הנזיקין) כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה... וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו ונראה לבית-המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה... על הנתבע הראייה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שהוא יחוב עליה" (כלל "הדבר מדבר בעדו").

בדרך כלל רצוי לתבוע את מבטחת העסק ממנו פרצה האש נוסף למחזיק המקום. ניתן לתבוע גם את מבטחת העסק הנפגע. לכל אחת מהדרכים יתרונותיה וחסרונותיה. במקרה הראשון ייתכן ויפוצו בעלי העסקים על מלוא נזקיהם אך סביר להניח שהבירור ימשך זמן מה וייתכן מאוד שיידרשו אף הליכים משפטיים. במקרה השני סביר שהבירור יסתיים במהירות רבה יותר ובעלי העסקים יפוצו בסכום כלשהו אך ייאלצו לשאת בסכום "השתתפות עצמית".

אחריות ניתן לייחס גם לגורמים אחרים שלא פעלו כראוי להקטנת הנזקים או שגרמו ברשלנותם להיווצרותם או להגדלתם. כך, למשל, אם יתברר כי מקורו של האירוע בהצתה ייתכן וניתן יהיה לייחס אחריות לחברת השמירה האחראית ולמבטחת שלה (לעניין זה קובע חוק השומרים כי "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן"). אחרת ייתכן וניתן יהיה לייחס אחריות לעירייה בשל כשלים בביקורת ובמתן היתרים.

אפשרות נוספת היא לייחס אחריות לבעלי עסקים אחרים שבשל אי-עמידתם בדרישות התקן, שירותי הכבאות או העירייה גרמו להתפשטות או להאצת התפשטות האש. במקרים בהם התרשלו שירותי ההצלה עלולה להיות מיוחסת גם להם אחריות. כאמור, אחריות אוטומטית מיוחסת למחזיק הנכס ממנו פרצה האש.

ומה אם היתה הצתה?

במקרה של הצתה יצויין כי נהוג להבחין, מבחינת האחריות הנזיקית, בין הצתה צפוייה להצתה בלתי צפוייה. כבר נפסק כי - "בנסיבות שעל פיהן אין כל נימוק או עובדות שיצביעו על חשש כזה, אין לצפות מאדם סביר שיצפה שרכושו יוצת, ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים במניעת סכנת הצתה. הטלת מעמסה כזו עליו אינה דרושה ואינה סבירה". כאשר קיים סיכון להצתה (למשל כאשר המקום הינו קזינו) או כאשר ניתן היה למנוע אותה, האחריות היא של מחזיק הנכס ממנו יצאה האש.

כך, למשל, כאשר עסק מהווה מקום רגיש להצתה מכוונת בשל אחזקתו הלקויה יחוב המחזיק כלפי הניזוק בשל נזקי האש. משהוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, על מחזיק הנכס ממנו פרצה האש להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותו, שגרמה או תרמה לאותה הצתה. כדי להראות זאת, עליו להראות אחת מהשתיים: או שההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי, שאז לא היה חייב לנקוט בצעדים למניעתה; או שאם זו היתה צפויה - הוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה. מצד שני, כאשר לא ניתן היה לצפות את ההצתה או למונעה לא יחוב מחזיק הנכס על הנזקים.

לבסוף נותר לאחל החלמה מהירה ומלאה לכבאי הפצוע שסיכן עצמו למען הזולת וחזרה מהירה לעסקים לבעלי בתי-העסק הניזוקים ומשפחותיהם.